כנים ככל שיהיו, דקר עולה על טיילר המילטון בכל הנוגע לגורם ההלם של רכיבה על אופניים
סימום הוא הפרי האסור של רכיבה על אופניים. אנחנו אומרים לעצמנו שזה מאחורינו ושגמרנו לדון בזה. ואז זה עולה שוב ואנחנו לא יכולים להתאפק שוב.
למרות זאת, רובנו עברנו מהדיון בימי Rabobank, Eufmiano Fuentes ותומאס דקר. זה היה עד שהאחרון הוציא ספר שמפרט את הקריירה הסוערת שלו של רכיבה על אופניים וסמים בימים ה"מלוכלכים" של הספורט.
עכשיו עם תרגום לאנגלית, סביר להניח שהספר הזה ידחוף את המילה 'D' ישר בחזרה לתודעתנו וכך הוא צריך.
זה בגלל שבשבילי, The Descent של דקר מוביל את המירוץ הסודי של טיילר המילטון כנרטיב פורץ הדרך של סימום ברכיבה מקצועית, והוא חיוני לקריאה.
תן לי להתחיל בלציין שאני לא אומר שהסם נעלם. ברור שלא. דקר מתייחס לשמות רבים שעדיין מצלצלים בקול רם בעולם הרכיבה שלנו כיום. חלקם אפילו ירוצו בסוף השבוע הזה.
אבל היום, אנו רואים בעידן ארמסטרונג ו-EPO את 'הימים הרעים' ובמובנים רבים תקופה שאנו מנסים לשכוח. עם זאת, ספרו של דקר מחזיר אותו באלימות לראש דעתך.
דקר לצדו של מייקל רסמוסן ואלכסנדר וינוקורוב
החל מהימים הראשונים של הקריירה של דקר, כשהוא היה זוטר הכל-כובש בהולנד, הספר לוקח אותך לאותה ספירלה כלפי מטה שחווה דקר כשהוא נופל מהחסד לפרישה מוקדמת.
אני לא אשמח אותך בסיפורים שדקר מעביר אותך בצורה גרפית בספר - פשוט קרא אותו בעצמך בשביל זה. ממילא זה תמיד נשמע טוב יותר מפיו של המחבר.
אבל כמה מקרים בולטים. הזכורים ביותר מביניהם הם שדקר מנסה לתת בעצמו שקית דם לפני מירוץ הסיור בחבל הבאסקים, וההתמודדויות הראשונות של הרוכב עם רופא הסמים המושפל אופה פואנטס.
התיאורים כל כך גרפיים שהם כמעט מבחילים אבל אתה לא מפסיק לקרוא. אתה תמיד רוצה להפוך את הדף הבא.
לפעמים, המצבים כמעט נראים בדיוניים כל כך מוזרים שהם, ובנקודות רבות אתה מוצא את עצמך מתקשה להבין איך זה באמת קרה. להזכיר לעצמך שזה קרה זה להזכיר לעצמך עד כמה רכיבה מקצועית הייתה מבולבלת (ויש שיטענו, עדיין יכולה להיות).
איכות הכתיבה מעט מחוספסת בקצוות, אם כי הרבה מזה יכול להיות בגלל שהחומר תורגם מהולנדית, אבל אתה מקבל את התחושה שזה נכתב כאילו דקר דיבר איתך בירה.
וזה לא דבר רע - אם בכלל זה מחזק את הכנות והאמת הגולמית שבבירור מניעה את הסיפורים האלה.
נושא חוזר שתתנסה בקריאת הספר הזה הוא הנושא של אם אתה אוהב את Dekker.
זה הפך לספר מאוהב במשרד רוכבי האופניים, ואחת מנקודות הדיון הראשונות - אחרי הדיון הבלתי נמנע "הבלימה, הם באמת לקחו הרבה סמים" - היא איך האירועים מפורטים ב-The Descent חשבו על האיש שבמרכז הכל.
דקר חי בבירור אורח חיים של פלייבוי. סילון ממירוץ ליעדי מסיבות אירופיים, הוא חי את החיים במלואם, הקיף את עצמו במכוניות, נשים וכסף. הוא ידע שהוא רוכב אופניים טוב והוא החליט לנצל את זה.
הטון של כתיבתו (או דרך כותב הרפאים Thijs Zonneveld לפחות) הוא של ביטחון שגובל ביהירות. אתה אף פעם לא שוכח עד כמה דקר מלא בעצמו, אפילו כשהוא מדבר על הנפילה שלו מלמעלה.
בסופו של דבר, זה ספר שמשאיר אותך לאהוב או לשנוא את הגיבור שלו. באופן אישי, נהניתי ממה שראיתי כקסם הנערי של דקר ולא יכולתי שלא לרחם על ההולנדי כשהוא מספר כיצד הוא לכאורה התרחק יותר ויותר מהחלום שלו.
אבל עמיתים אחרים אמרו שהם לא יכולים לעבור את האנוכיות המתנשאת של מישהו שעדיין אחרי כל השנים האלה מוכן למצוא תירוצים לטעויות שלו. כמובן שזה לא עוזר שעבור רבים, דקר והסיפור שלו מגלמים מדוע עידן של רכיבה על אופניים שהם רוצים לזכור לטובה הוא עכשיו אחד שהם מעדיפים לשכוח.
בכל מקרה, ב-8.99 ליש ט לא סביר שכל חובב רכיבה על אופניים יקלוט קריאה מרתקת יותר.
